שיטת הלימוד החדשה בעולם הגלישה האווירית

מאת: ירון לוין

"I Have a Dream" אמר מרטין לותר קינג כשהכריז על חלום גדול שנראה קשה להגשמה. מאז ומעולם חלומו של האדם היה לפרוש כנפיים ולעוף. לאונרדו דה וינצ'י, המוכר לנו מתחום האמנות, היה אחד מחלוצי ענף התעופה. לאחריו באו אישים כמו אוטו ליליינטל, פרסי סינקלר פילצ'ר ואוקטב צניוט שהיו מחלוצי ענף התעופה והגלישה והטביעו את חותמם על התחום.

גם לי יש חלום, שנוצר, כנראה, הודות לכך שאני דור שני בענף הגלישה בארץ. הכול התחיל עוד מגיל צעיר, מטיסנים ודאונים, וזהו מסע שכנראה טרם הסתיים. בית הספר שהקמתי הוא רק עוד שלב במסע המסתורי הזה.

נראה שהחיים הם לא מספר פעימות הלב שאנו חווים, אלא מספר הפעמים שהלב שלנו מחסיר פעימה...

את כלי התעופה הראשונים הגו בתחילה בעזרת שינוי מרכז הכובד ורק מאוחר יותר התפתחה התעופה לנהיגה בעזרת הגאים ונוסף גם מנוע. בסוף שנות השישים של המאה ה-20 פיתח מדען מנאס"א בשם פרנסיס רוגלו כנף מיוחדת אשר יועדה כנראה לשמש כרכב מילוט בתוך האטמוספירה. הכנף נחשבה באותם ימים לחדשנית מאוד ולבעלת צורה ייחודית, שאפשרה ניווט קל יותר וזאת באמצעות שינוי מרכז הכובד ולא על ידי הגאים. לימים הפכה כנף זו לגלשן האוויר המוכר לנו כיום. מכאן ואילך ובניגוד לענפי תעופה אחרים שהתפתחו למטרות צבאיות ומשיקולים מסחריים בין שאר השיקולים, התפתחה הגלישה האווירית כספורט שמטרתו לאפשר לאדם לעוף ולחוש כציפור.

איך מגשימים חלום?

לאחר כמה שנים שהייתי מעורב מאוד בכל ענייני הגלישה, השתתפתי באינספור טיסות ותחרויות, הציע לי רוב קלס (מבעלי וממפעילי חברת הגלשנים הוותיקה והגדולה בעולם הגלשנים- ווילס ווינג) להצטרף אליו לימי הדגמה שהוא ערך באחד מפארקי הגלישה הגדולים בפלורידה. המטרה היתה לראות, ללמוד ולתרגל את שיטת ההדרכה החדשה בעזרת הקטנוע. היה נחמד לבקר בארצות הברית שלא למטרה תחרותית, לטוס לשם שינוי בלי הלוגיסטיקה המורכבת של העברת הגלשן, ולגלות שיש עוד כל כך הרבה מה ללמוד על איך ללמד גולשים מתחילים בשיטה יעילה.

ואז עלה שוב עניין החלום. החלטתי שאולי זה הזמן והמקום לגבש תוכנית הדרכה מסודרת לענף בכללותו, לארגן את רמות הגלישה וההכשרה לדרגות השונות, ולעשות זאת בדרך הכי נכונה ורצינית שאפשר, מתוך מטרה ליישם זאת לאחר מכן בארץ.  

איך בעצם למדו עד היום לגלוש?

הדרך היחידה ללמוד גלישה מא' עד ת' היא לרוץ במשטחים פתוחים, בדרך כלל בחופי הים, ובכל פעם לעלות בשלבים ובגובה על דיונות וגבעות חול, ולגלוש במדרון. בכל פעם סוחבים את הגלשן במלוא הדרו (וכובדו) במעלה הגבעה, ותאמינו לי זוהי דרך מתישה, כבדה ומוציאה מריכוז, שלא בריאה ללימוד. גם בתום הגלישה צריך לסחוב 25 ק"ג על הגב (משקל ממוצע של גלשן למתחילים), ואין שום דרך להתחמק מזה.

בעיה נוספת הקיימת בשיטה הישנה היא התקשורת עם המדריך. זו נעשית באמצעות הנחיה קצרה לפני הגלישה, אך הבעיה העיקרית היא התקשורת הלא יעילה תוך כדי הגלישה, שכן היא נעשית בצעקות של המדריך אל החניך, כאשר המדריך נמצא על הקרקע והחניך משייט לו בשמים, בלי אפשרות שליטה של המדריך במקרה של תקלה.

הוגה הרעיון, או יותר נכון משכללו, היה סטיב וונד. הוא אחד המדריכים הוותיקים, המנוסים, והידועים ביותר בארצות הברית. הוא הבין שכדי ללמוד גלישה לא צריך להוציא את הנשמה, כי פשוט יש דרך יעילה ובטוחה יותר:

לוקחים קטנוע 150-50 סמ"ק, מקבעים אותו למקום על גבי משטח בעל גלגלים כדי שיהיה אפשר לנייד אותו. את הגלגל האחורי הופכים לתוף עם כבל. הכבל נמתח למרחק של עד 300 מטר, תלוי בנתוני השטח וברמת הגולש, וחוזר לנקודת ההתחלה בעזרת גלגלת. הגולש מחובר בכמה חיבורים המצויים סביב מותניו, ולכן לחץ המשיכה מופחת. אופי החיבור מדמה בצורה הטובה ביותר את הטיסה הרגילה, בלי להרגיש שזוהי בעצם סוג של גרירה.

על הגולש אפשר לפקח בכל שלב ושלב של הטיסה, מההכנות בטרום טיסה, בדיקת תלייה למשל, ולאורך כל שלב במהלך הטיסה. כמו כן אפשר לבקר את הגובה ועל התקדמות הגולש בעזרת מצערת הקטנוע שגורמת למשיכתו של הגלשן והגולש לאחור בעזרת שלוש נקודות אחיזה. רוב הטיסה מתבצעת בגובה של עד מטרים ספורים מעל הקרקע, ומשתנה בהתאם להתקדמותו של כל חניך באופן אינדיבידואלי.

החזרתו של הכלי לנקודת ההתחלה היא כמובן בעזרת הגלגלים המצויים על הכלי, שכן כל מה שצריך הוא לכוון את הכלי ולדחוף אותו בחזרה לתחילת המסלול, לתרגול והתנסות חוזרת . הכיוון ועוצמת הרוח אינם גורם מכריע בשיקולי השדה הפתוח, מאחר שאפשר למקם את המערכת תוך כמה דקות בכל כיוון שנחפוץ, כך שגם בתקופות החורף היפות, שבהן כיוון רכסי האימונים נוטה לצד ההפוך מהרצוי יש אפשרות להתאמן ולתרגל.

כמדריך וכבעל ניסיון יכולתי להבחין מהקרקע בטעויות נפוצות של חניכים בעודם באוויר, אך לא היתה לי בעבר אפשרות פיזית לעזור להם. לצעוק את ההוראה הנדרשת לא תמיד עוזר, במיוחד בטיסה עצמה שבה החניך הוא היחיד שיכול לתקן את עצמו. בשיטה הישנה, במקרים רבים, החניך אינו מבין את משמעות ההזדקרות וחשיבותה כמו גם הסכנה הטמונה בה בעוד שבשיטת הקטנוע המדריך יכול לעזור, לתקן ולפקח על החניך במיוחד בשלבים המהותיים בטיסה.

לסיכום, כמאמין גדול בענף הגלישה האווירית ככלל, ובשיטת הלימוד בעזרת הקטנוע בפרט, כיום הדרך ללימוד גלישה היא פשוטה וקלה לעשייה. היא פתוחה בפני מגזרים רחבים ושונים של גולשות וגולשים, וכל אחד יכול לנסות להגשים את החלום לעוף כמו ציפור.